אמון נבנה עם הזמן, אבל כדי שיהיה בסיס לאמון צריך שלשני הצדדים יהיה אינטרס בהסדר, ששניהם יוכלו להרוויח ממנו. גם בסכסוכים אחרים – מאירלנד עד הסכמי סוף מלחמת העולם השנייה באירופה – לא היה אמון בין העמים. האמון נבנה דרך בניית מוסדות משותפים. זה לא קורה בן לילה, אבל ברגע שיש מסגרת משותפת שמניבה רווחים מידיים וברורים לשני הצדדים, יש לצדדים אינטרס לשמור עליה. אמון אין פירושו ששוכחים את מה שקרה בעבר. משקעים תמיד יישארו. אבל הוא מייצר מסגרת שמאפשרת להסתכל לעתיד טוב יותר ולחיות ביחד. בהווה.
יצאנו מעזה בלי הסדר, באופן חד צדדי ובלי להגיע להסכמה עם הפלסטינים. אנחנו מדברים על הסדר שיוסכם ויאושר על ידי כל המוסדות הפלסטינים. יותר מכך: בהסדר שאנחנו מדברים עליו תהיה שותפות ישראלית-פלסטינית בענייני ביטחון. בעזה, משום שיצאנו באופן חד צדדי, יש נתק מוחלט בין גורמי הביטחון.
זה לא יהיה פשוט, כי הפלסטינים רואים בהתנחלויות לא רק ישויות לא-חוקיות אלא גם כאלה שגוזלות מהם אדמות וממררות את חייהם, אבל במסגרת של הסכם כולל, שמעניק גם לפלסטינים חופש תנועה בכל הארץ, זה אפשרי. במסגרת הזו, הפלסטינים מוכנים שישראלים יחיו בפלסטין באופן חופשי ובטוח, כל עוד הם יצייתו לחוקי המדינה שבה הם חיים. בעבר ערפאת ואבו מאזן כבר הסכימו שמתנחלים יישארו בתנאים מסוימים, ככה שלא מדובר בחידוש מוחלט. יהיה צריך למצוא פתרון שיניח את דעתם של בעלי האדמות הפלסטינים. אבל חשוב להדגיש: כל הסדר שיאפשר לישראלים ולמתנחלים לחיות בפלסטין חייב להיות חלק ממקשה אחת של חופש תנועה וחופש מגורים הדרגתי גם לפלסטינים בישראל. אי אפשר לקחת רק חלק מהמשוואה ולחפש ליישמו.
צריך קודם כל להבין: בלי פתרון הוגן וסביר לזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים, לא יהיה כאן הסדר יציב. זו שאלת יסוד עבור הפלסטינים. יחד עם זאת, ברור לנו גם שרוב היהודים חוששים שנהירה המונית של פליטים לתוך ישראל תשנה את אופיה היהודי ועלולה למוטט את ישראל כלכלית. לכן אנחנו מדברים על תהליך מדורג. בשלב ראשון יתאפשר חופש תנועה ויתאפשר למספר מוסכם של פליטים פלסטינים חופש מגורים בישראל. השלבים הבאים יהיו בהסכמה מתוך רצון להגיע בסופו של דבר למצב של חופש מגורים לכולם, ישראלים ופלסטינים, בכל רחבי הארץ המשותפת, בשתי המדינות. ניסיון העבר מראה שכאשר לא היה צורך באישורים להיכנס לישראל (עד 1990, למשל), ישראל לא הוצפה בפלסטינים. אנחנו לא חושבים שזה יקרה עכשיו. אבל הפליטים הפלסטינים וצאצאיהם יידעו כי הם יכולים לנוע באופן חופשי במולדת המשותפת, ובסופו של דבר גם להתגורר בכל חלקיה. בתנאי, כמובן, שיצייתו לחוקי מדינת ישראל ולא יפעלו נגדה.
הפערים הכלכליים הם אכן גדולים מאוד. הם עלולים להיות גדולים עוד יותר אם תהיה הפרדה חדה בין ישראל לפלסטין, ויש חשש שפלסטין תישאר מדינה ענייה ונטולת משאבים. זה יהיה רע לכולם, ישראלים ופלסטינים. גבולות פתוחים יוכלו דווקא לעזור לשתי הכלכלות לפרוח. הסכם שלום בין ישראלים ופלסטינים יאפשר לשתי המדינות ליהנות יחד מהיכולות שלהן והקשרים שלהן במזרח התיכון. במקביל, אין ספק שהמוסדות המשותפים של שתי המדינות יהיה חייבים לדאוג לרשת ביטחון סוציאלית מינימלית בשתי המדינות ולקדם פיתוח של אזורים חלשים יותר בשתי המדינות. למרות מדיניות ישראל לאורך השנים, האינטרס הישראלי האמיתי הוא פלסטין עם כלכלה יציבה וחזקה, ולא ההפך
